<h1>שבלי הלקט הקצר דין תולעים שבפירות ובירקות סימן ד'</h1>
<h2>דף סז:</h2>
מצאתי לגאונים, אמר שמואל, קישות שהתליעה באיביה אסורה, ולית הלכתא כוותיה דשמואל, מדתני על הארץ לרבות שבעיקרי זיתים, שבעיקרי זיתים אין שבגופו לא. אבל בפרי אין בתולעים שבו איסור, אפילו התליעה באביה, ואם אכלו לתולעת אין בו איסור, ואינו לוקה משום השרץ השורץ על הארץ. ובשם הר"ר אליעזר ב"ר יואל הלוי מצאתי, אמר שמואל, קישות שהתליעה באיביה אסורה. ולית הילכתא כוותיה דשמואל, מדתני על הארץ לרבות תולעים שבעיקרי זיתים, שבעיקרי זתים אין, שבגופיה לא, אבל בפרי אין בתולעת שבו איסור אפילו התליעה באיביה, ואם אכלו לתולעת אין בו איסור, ואינו לוקה משום השרץ השורץ על הארץ. פסק רבנו שלמה בתשובותיו, ורבנו יב"א, ורבנו תם זצ"ל, דלית הלכתא כוותיה דשמואל, אלא סמכינן אדייקא נמי, ואינו אסור אלא תולעים שבעיקר האילן, ולא תולעים שבפירות, ולא זיזין שבעדשים, ויתושין שבכליסין ותולעים שבתמרה ובגרוגרת. והכי הלכתא, ובלבד שלא יהא הפרי או הקטנית נקובה לחוץ, דאז הוי מיתסר משום שרץ השורץ על הארץ. והא דאיבעיא לן פורשה לגג גרעינתה מהו, היינו לשמואל, והא לא קיימא לן כוותיה. וכן פסק ר' שמעון הצרפתי, וכן דין תבואה שנמצאו בה תולעים. ומורי פסק בספר יראים, דאף לדבריהם, אם נמצאו בה תולעים בתוך השומר של קטנית החיצונה הארוכה הנופלת ע"י דישה, אסורה, דכיון דסופו להקשות הרי הוא כמו אילן, דגרסינן פרק כיצד מברכין, קורא, רב יהודה אמר ב"פ האדמה, ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו, דכיון דסופו להקשות לאו פרי הוא, ומסקינן התם הלכתא כשמואל. הלכך לפי פסק זה, תולעים שבפירות ושבקטניות אפילו אם בישלום אין צריך לשער בששים, אבל נקבו לחוץ צריך לשער כמפורש לקמן. ולדברי שאר רבותי, והלכות גדולות, ושאלתות דרב אחאי פר' ויהי ביום השמיני שפסקו דהלכה כשמואל דקאי אמימר כוותיה אפילו פירשה לגג גרעינתא ולא ניקב לחוץ אסור, דכיון דסלקא ליה בתיקו אזלינן לחומרא. דהוי ספיקא דאוריתא. ושמעתי מפי רבותי, שהיו מחלקין, דדוקא תמרה שיש חלל גדול בין הפרי לגרעין שייך לומר פירשה לגג גרעינתא ולא בפירות אחרים כדאמרינן פרק בתרא דיומא כמוה וכגרעינתה. וגרסינן בירושלמי, זאת אומרת, צריך למעך את חללה. וקשה לנו לסמוך להקל על סברא זו, דגג תמרה דנקט, איכא למימר משום דאבריתא קאי דקתני בה תולעים שבתמרה. ואם נתבשלו פירות הרבה ביחד, ונמצא באחת או בשתים ושלשה תולעים, למר בניקב לחוץ ולמר אפילו לא ניקב לחוץ, נראה לי, דצריך לראות הפרי שנמצא בו, אם הפרי גדול שיש בו ששים כתולעת שנמצא בו, בטל טעם השרץ וזורק התולעת ואוכל הפרי שנמצא בו התולעת, ויקלוף מעט מבפנים ואוכל אותו הפרי, וכל שכן השאר, ואם הפרי או הקטנית שנמצא בו קטן, שאין בו ששים כתולעת הנמצא בו, נעשה כלו כחתיכת איסור, וצריך ששים במים כנגד כל הפרי, אבל שאר הפירות לא מהני לבטלו לפי מאי דנהגינן לפי רש"י דמין במינו לא בטיל וסלק את מינו כמי שאינו ומבטלינן ליה במים שאינם מינו, ואותו הפרי הנמצא בו הוי כמו ניער וכיסה שבתחלה נכנס בו האיסור. ואם יש במים ששים כנגד כל הפרי שנמצא בו זורק אותו והשאר מותרין, וגם הקדרה מותרת. והני מילי כגון שצינן המים הרותחין שנתבשלו בו עד שלא שפכן לחוץ, שלא נגעו שאר הפירות לפרי האיסור בעודו רותח, אבל אם שפכן לחוץ בעודן רותחין, הפרי שנגע בו לפרי האיסור צריך קליפה, דעד השתא הוו מיא דהוו מבטלי טעם האיסור, אבל השתא דליתנהי אוסר. דתנן בזבחים פרק דם חטאת, רקיק שנגע ברקיק וחתיכה שנגעה בחתיכה, לא כל הרקיק והחתיכה אסורה, ואין אסור אלא מקום שנגע, וילפינן בגמרא מדכתיב, כל אשר יגע בבשרה יקדש, יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תיפסל, ואם כשרה היא תאכל כחומר שבה, ועל כרחין התם לא מיירי כשנתבשלו, דהתם לא שייך קליפה, אלא כגון שאחר שעירו הרותחין לחוץ ונגעו זו בזו דאיל נזיר ע"י בישול הוא, דהא גמרינן מינה בפרק גיד הנשה למר בק' ולמר בס', וכן אם נגעו ברותח, ורקיק נמי לאחר שטיגנו במחבת נגעו זה בזה. ואע"ג דבפרק אלו עוברין מייתינן לה ואמרינן דחטאת ונזיר הוו ב' כתובים הבאים [כאחת] ואין מלמדין, היינו דוקא לענין היתר מצטרף לאיסור, אבל לשאר דברים מלמדין. ואם נגעו בו טובא, כלהו צריכי קליפה ואם רק באחד נגע ואינו יודע באיזה הוא ונתערב בשאר, קי"ל, כל דבר שאינו אוסר ונותן טעם ע"י בשול, אלא בתערובת בעלמא, כגון, איסור שנתערב בהיתר הלכך חד בתרי בטל. וכן פסק ר' שמואל ורבינו יב"א, ובלבד שלא יהא בריה או חתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחין, ובריה לא שייך הכא, שהרי לא קבל האיסור מאחר, וגם נראה, דלא הוי חשיב בפרי אחד או בפני האורחין. וההוא פירא שנמצא בו התולעת, אם נתערב הוי ההיא פירא חשיב בריה שהרי מקבל טעם התולעת ולכך נאסר ולא מעצמו, כאשר אפרש בענין דג טמא. הלכך ירא שמים יזהר כשמבשלין דגים או בצים או פירות, שיצנן המים עד שלא יערם, פן תמצא בביצה אפרוח, או שמא ימצא דג טמא, או תולעת בפרי, ואז לא יאסרו זה את זה בנגיעה, דהו"ל צונן בצונן. ולא יצטרך לקלוף, דהשתא הוא דמהני שעורא בס', ע"כ דברי אבי העזרי ז"ל. [שבלי הלקט דין תולעים שבפירות ובירקות סימן ד']. מצאתי בשם הגאונים, אמר שמואל, קישות, פירוש דלעת שהתליעה, באיביה פי' בקלח שמתגדלת אסורה. ולית הלכתא כוותיה דשמואל, מדתנו על ארץ לרבות תולעים שבעיקרי הזיתים, שבעיקרי הזיתים הן, שבגופה לא, אבל בפרי אין בתולעת שבו איסור אפילו התליעה באיביה. ואם אכל התולעת אין בו איסור, ואינו לוקה משום שרץ השורץ על הארץ. פסק רש"י בתשובותיו ור"ת, דלית הלכתא כוותיה דשמואל, אלא סמכינן אדייקא נמי שאינו אוסר אלא תולעים שבעקרי האילן אבל לא תולעים שבפירות ולא זיזים שבעדשים, פי' תולעים ויתושין שבכסילין, ר"ל רוביליי"ה בלע"ז, ותולעים שבתמרה ושבגרוגרת ר"ל, תאינה יבשה, והכי הלכתא. ובלבד שלא יהי הפרי או הקטנית נקובה לחוץ. דאז הוי מתסר, משום שרץ השורץ על הארץ, וכן פסק ר' שמשון צרפתי. וכן דין תבואה נמי שנמצאו בה תולעים. ולפי פסק זה תולעים שבפירות ושבקטניות אפילו אם בשלום אין צריך לשער בששים אבל אם נקבו לחוץ צריך לשער. ונראה לי, אם נתבשלו פירות הרבה ביחד, ונמצא בא' או שתים או ג' תולעים בין שנקבו לחוץ או אפי' לא נקב לחוץ צריך לראות הפרי שנמצא בו אם הפרי גדול שיש בו ששים נגד תולעת שנמצא בו בטל טעם השרץ וזורק התולעת ואוכל הפרי שנמצא בו התולעת לכשיקלוף ממנו מבפנים, וכ"ש שאוכל השאר, ואם הפרי או הקטנית שנמצא בו התולעת קטן שאין בו ששים נגד התולעת הנמצא בו, נעשה כולו כחתיכת איסור וצריך ששים נגד כל הפרי, ושאר הפירות לא מהני לבטלו, דמין במינו לא בטיל וסלק את מינו כמי שאינו, אבל מבטלינן ליה במים שאינו מינו, ואותו הפרי הנמצא בו הוי כמו ניער וכסה שבתחלה נכנס בו האיסור, ואם יש במים ששים כנגד כל הפרי שנמצא בו זורק אותו והשאר מותר וגם הקדירה מותרת. והני מילי כגון שצינן המים רותחין שנתבשלו עד שלא שפכן לחוץ, שלא נגעו שאר הפירות לפרי האיסור בעודו רותח, אבל אם שפכן לחוץ בעודן רותחין, הפרי שנגע בו פרי האיסור צריך קליפה, דעד השתא הוי מים דקא מבטלי טעם האיסור, אבל השתא דליתנהו אוסר. ואם נגעו בה טובא, כולהו צריכי קליפה. ואם רק בא' נגע ואינו יודע מיהו, ונתערב בשאר, קימא לן, כל דבר שאינו אוסר ונותן טעם על ידי בשול אלא בתערובת בעלמא כגון איסור שנתערב בהיתר בטל ברוב הילכך חד בתרי בטל. וכן פסק ר' שמואל ור', ובלבד שלא יהא בריה או חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים, ובריה לא שייך הכא, שהרי קבל האיסור מאחר. וגם נראה דלא חשיב בפרי אחד [או] בפני האורחים. וההוא פירא נמי שנמצא בו התולעת אם נתערב הוי ההוא הפרי שלם חשיב בריה שהרי מקבל טעם התולעת ולכן נאסר ולא מעצמו כאשר אפרש בענין דג טמא. הילכך ירא שמים יזהיר כשמבשלין דגים או ביצים או פירות שיצננו המים עד שלא יערן, פן תמצא בביצה אפרוח או שמא ימצא דג טמא או תולעת בפרי ואז לא יאסרו זה את זה בנגיעה דהוי ליה צונן בצונן, ולא יצטרך לקלוף דהשתא הוא דמהני שיעורא בששים. ע"כ דברי אבי העזרי ז"ל.
ובשם הרב ר' אברהם ב"ר דוד זצ"ל מצאתי, ובתולעים של אלמולייאש או של שאר ירקות אם נתבשלו בקדרה, לפי עניותי אין לחוש, ובטל הוא בששים. ואם נמצא בהן תולע זורקן והשאר מותר. ואם אותם הירקות הם מוחזקין ויודעין שמתולעין, כגון הרבה מאלו האלמולייאש והכרוב שמלאים מאלו הכינים, חייב אדם לפרוש מהן, ואין לו לסמוך על בדיקתן. וכי היכי דביניתא דבי כרבא אסור משום שרץ השורץ על הארץ הם, ה"נ זיזין שבעדשים ושבפולין, אם הם תוך שנתן אפילו לא פירשו, דאיכא למיחש שמא התליעו במחובר דהתם גרסי' [נ"ח ע"א] אמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש, ואמר רב פפא ש"מ מדרב הונא הא דאמ' שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה, הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין, כלומר, אפילו התולעים שנמצאו בתמרים מאחר שיש בהם חיות אין בהם משום שרץ השורץ על הארץ דאם איתא שהתליעה במחובר לא היה בה חיות, דכל שהתליעו במחובר שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש, הא בתוך שנים עשר חדש אסירי, דחיישינן שמא התליעו במחובר. והשרצים שבפולין ושבעדשים, אם בתוך שנים עשר חדש בין חיים בין מתים זורקן כי הם אסורין, דשמא במחובר התליעו ומתו להו בהנך י"ב חדש, אבל אם נתבשלו בקדרה פולין ועדשים בתוך י"ב חדש, ונמצא בהם אלו השרצים, זורקן אבל אינן אסורין, דמה שיצא מהן בטל ליה בששים ולא מחזקינן איסורא. וא"ת למה חששו חכמים בתמרי דכדא שמא התליעו במחובר, דהתם מ"מ השרץ אנו רואים, אבל מאי דלא חזינן לא מחזקינן, דא"כ לא נאכל פולין ועדשים, ובמסכת יו"ט אמרינן, ת"ש רשב"ג אומר מביאין כלי מלא עדשים וכו', ואפילו תחוש ותאמר דילמא איתרמיא והוי בהן חד שרץ, ותרצה לומר דבריה לא בטיל, כיון דנימוח יצא מכלל בריה ובטיל, דלא אמרינן בריה אלא היכא דבעיניה הוא, אבל היכא דנימוח בטל וליכא למיחש. ולמאן דמחמיר ואומר הנמלה שנמצא בקדרה וחסרו מאבריהם, אותו האבר אינו בטל, ומייתי ראיה מהא דתנן האברים והתולעת אין להם שיעור, אפילו פחות מכזית מן המת, ופחות מכזית מן הנבילה, ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן. ואמרי' בנדה פרק יוצא דופן, שאני אבר דכוליה במקום עדשה קאי, דהא אילו חסר אבר מיהא ליטמא. ואין לסמוך על אותו המחמיר, דמה שהביא ראיה מן האברים אין להם שיעור לענין טומאה, ואפילו פחות מכזית חשיב הוא האבר כזית ומטמא בטומאת כזית, אבל לענין בטולי איסור, כזית עצמו בטל וכ"ש האבר, דהא אמרינן התם, ההוא כזית דתרבא דנפל לדיקולא כו', ובודאי הנמלים והתולעים שנפלו שלמים בקדרה וחסרו מאבריהם, אותם האברים בטלים בס' בזמן שאינו מוצאן, אבל בזמן שמצאן ומכירן זורקן. ובזמן שאינו מכירן אפילו לא נימוחו בטלין בס', דלא אמרינן בריה לא בטלה אלא היכא דאיתיה בעיניה וידעינן שלא נימוח, דאשכחינן ליה במסננת, כגון גיד הנשה שנתבשל עם הגידין, אבל היכא דנתערב גוף השרץ וידעינן ביה דנימוח דודאי אם איתא דהכא הוה נימוח הוא, כגון שהעבירן במסננת, דגופיה לא אפשר למהוי קיים, אלא איכא למימר דנימוח, ומאחר דנימוח שרי. והא מילתא דנימוח שרי גמרינן ליה פר' הערל דאמרינן התם, ואפילו דבר שדרכו למנות דקי"ל דאפילו באלף לא בטל, וכי היכי דנימוח שרי ובטיל, הכי נמי לענין בריה היכא דנימוח בטל. והדרינן לענין קמא, דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה, הילכתא כותיה דהכי פסק רב אחא משבחא, אע"ג דאמרינן בסוף אלו טרפות, דייקא נמי דקתני ושבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים, לא קי"ל כהך רומיא, אלא הלכה כשמואל, כדאמר רב פפא, הני תמרי דכדא כו'. ובאלו הן הלוקין אמרינן, האי מאן דאכיל ביניתא דבי כרבא לוקה משום שרץ השורץ על הארץ, והני זיזין שבחטין, אם הם מועטין משליכן. ואם החיטה מותלעת כולה ואין אדם יכול לבררה ולנקרה, ודאי אסור מדין אין מבטלין איסור לכתחילה. ולענין התולעים שבתמרים, אינו צריך לחזור אחרי דעת המחבר ספר המצות, כי כבר נתחברו אלו הבריתות של תולעים שבתמרים בסוף פר' אלו טרפות, והכי איתא התם, אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה משום השרץ השורץ על הארץ קרינא ביה, נימא מסייע ליה, השרץ השורץ על הארץ, להוציא את הזיזין שבעדשים, והיתושין שבכליסין ואת התולעים שבגרוגרות, ותניא אידך, כל השרץ השורץ על הארץ לרבות התולעים שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים, מאי לאו אידי ואידי בפרי הא דאיתלע באיביה, הא דאתלע פירא גופיה, דייקא נמי, דקתני תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, ופסק מר רב אחא משבחא ז"ל, דלא קיימא לן כשנויין, אלא הילכתא כשמואל, מדאמר רב פפא הני תמרי דכדא וכו'. ובאלו הן הלוקין אמרינן, האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא לוקה משום שרץ השורץ על הארץ, והני זיזין שבחטה, אם הם מועטין משליכן, ואם החיטה כולה מותלעת ואין אדם יכול לבררה ולנקרה ודאי אסורה מדין אין מבטלין איסור לכתחילה. והר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו הורה לר' צדקיה אחי שיני, על התולעים הנמצאים בירק ובקטנית די להם בבדיקת הנשים, ואחזוקי באיסורא לא מחזקינן. [שבלי הלקט דין תולעים שבפירות ובירקות סימן ד']. ובשם ר' אברהם ב"ר דוד מצאתי, תולעים שבירקות אם נתבשלו בקדירה אומר לפי עניות דעתי אין לחוש ובטל הוא בששים, ואם נמצאו התולעים זורקן והשאר מותר, ואם אותן ירקות הם מוחזקין וידועין שמותלעים, כגון שמלאים מאלו הכנים חייב אדם לפרוש מהן ואין לו לסמוך על בדיקתו כי נמי זיזים שבעדשים או שבפולים אם הם תוך שנתן אע"פ שלא פירשו דאיכא למיחש שמא התליעו במחובר. וגרסינן אמר רב הונא כל שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש. ואמר רב פפא [ש"מ] מדרב הוא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה. הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין, כלומר, אפי' התולעים שבתמרים מאחר שיש בהם חיות אין בהם משום השרץ על הארץ, דאם היתה שהתליעה ומחובר לא היה בהן חיות דכל שהתליעו במחובר שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש, הא בתוך י"ב חודש אסירי, דחיישינן שמא התליעו במחובר. והשרצים שבפולים ושבעדשים אם בתוך י"ב חודש בין חיים בין מתים זורקן, כי הם אסורים ושמא במחובר התליעו ומתו להו בהנך י"ב חודש, אבל אם נתבשלו בקדרה פולים ועדשים בתוך י"ב חודש ונמצא בהם אלו שרצים זורקן, אבל אינם אוסרים ומה שיצא מהם בטל בששים ולא מחזקינן איסורא, ואם תאמר למה חששו חכמים בתמרי דכדא שמא התליעו במחובר, דהתם מ"מ השרץ אנו רואים, אבל מהאי דלא חזינן לא מחזקינן, דאם כן לא נאכל פולים ועדשים. ובודאי הנמלים והתולעים שנפלו שלמים בקדרה ונחסרו מאיבריהם, אותם האברים בטילים בששים בזמן שאינו מוצא אותם, אבל בזמן שמצאן ומכירן זורקן, ובזמן שאינו מכירן, אפי' לא נמוחו בטיל בששים דלא אמרינן דבריה לא בטלה אלא היכא דאיתיה בעיניה וידעינן שלא נמוח דאשכחנן ליה במסננת, אבל היכא שנתערב גוף השרץ וידעינן ביה דנמוח שרי. והאי מילתא דנמוח שרי גמרינן ליה מפרק הערל דאמרינן התם, אפי' דבר שדרכו למנות דקיימא לן אפי' באלף לא בטל היכא דנמוח בטל ושרי, הכא נמי לענין בריה היכא דנמוח בטל ושרי. נחזור לענין א', הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה, הלכתא כותיה דהכי פסק רב אחא, ובאלו הן הלוקין אמרינן האי מאן דאכיל בניתא בי כרבא לוקה משום השרץ השורץ, והני זיזין שבחטה, אם הם מועטים משליכם, ואם החטה מותלעת כולה ואין אדם יכול לבוררה ולנקרה ודאי אסור מדין אין מבטלין איסור לכתחלה. והתולעים שנמצאים בירק ובקטנית די להם בבדיקת נשים, ואחזוקי איסורא לא מחזקינן.
